תמצית פסק הדין ברשות ערעור פלילי 03 / 10462(מיני רציו)
הלינור הראר
נגד
בבית המשפט העליון
[30.6.2005]
לפני השופטים א' א' לוי, א' רובינשטיין, א' חיות
בית משפט השלום הרשיע את המערערת בעבירה של הטרדה על פי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (להלן – חוק התקשורת) לאחר שקבע כי המערערת פנתה למתלוננת בטלפון ובפקסים בלשון מאיימת. המערערת ערערה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי רק שימוש פיזי באופן מטריד במתקן בזק יכול ליצור את העבירה שבסעיף 30, ואין רלוונטיות לתוכן הדברים המועברים באמצעות המתקן. כן קבע כי בממצא של בית משפט השלום באשר לפקסים רבים ששלחה המערערת למתלוננת יש משום פן פיזי והטרדה, ועל כן נדחה הערעור. מכאן הבקשה לרשות ערעור. הבקשה נדונה כערעור.
בית-המשפט העליון פסק:
(1) אין לקבוע כי אופן השימוש במתקן בזק לצורך סעיף 30 הוא אך ורק בעל יסוד טכני וכי אין רלוונטיות לתוכן. התוכן שלוב בצורה, ושניהם יחד יוצרים את השלם, את "ההטרדה בשלמותה". בית המשפט יבדוק כל מקרה לגופו, הן במדד כמות ההטרדות והן במדד תוכנן – האם זה או זה או שניהם יחדיו "מפחידים", "יוצרים חרדה", "פוגעים", "מטרידים", כלשון סעיף 30 (80ד, ז – 81א, 88ב).
(2) תכלית האיסורים הפליליים הקבועים בחוק התקשורת היא בין השאר מניעתו של שימוש לרעה במכשירי הבזק ובאפשרויות הטמונות בהם. אפשרויות אלה כוללות לא רק את השימוש הטכני במכשיר, אלא אף את המסרים המועברים בו (94ב).
(3) אין הטרדת הזולת בטלפון או בפקסימיליה ביטוי לחופש ביטוי. אין חופש הביטוי החופש לרדת לחיי הזולת ב"מבצרו" האישי. כאן אחד מגבולותיו של חופש הביטוי (92א – ב, ה).
(4) יש להותיר על מכונה את קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלא מטעמיו, שלפיה המערערת עברה את העבירה. יש לדחות את הערעור (97ו).
No comments:
Post a Comment